צעד אחר צעד בהליך השיקומי של אליה
בית ספר שורשים ביישוב נטור בגולן. החורשה הסמוכה לבית הספר. תלמידי כיתה א' יוצאים לטיול, ביניהם אליה. משפט זה נכתב ומרגיש כמובן מאליו, אבל הוא ממש לא מובן מאליו לכולם. אליה נמצאת בהליך שיקום שהחלה לפני שנה וחצי. כיום היא משותקת ויושבת בכסא גלגלים. הטיול עם חבריה לכיתה בעזרת הטרקר של חברת פאראטרק הוא עוד שלב בהליך טיפול זה. ראינו את נעמה פלג, אמא של אליה, לאחר הטיול.
אז בואי ספרי לנו קצת על אליה יש לי שלושה ילדים, אליה היא הקטנה. לפני כשנה וחצי בעקבות רשלנות רפואית, אליה הייתה חסרת חמצן לכ-35 דקות, זה לפחות מה שאנחנו יודעים. עם הזמן התברר לנו שמה שנפגע אצלה זה התפקוד הגופני. מדהים, שאליה הייתה כל כך חזקה, שלא רק שהיא הצליחה לשמור על עצמה בחיים, גם כל התחום הקוגניטיבי שלה לא נפגע. אחרי האירוע התחלנו תהליך שיקומי בבית החולים אלי"ן בירושלים. בהתחלה , לא הייתה שום תקשורת. אפילו לא מעקב עם העיניים. עם הזמן היא הצליחה ללמד אותנו איך לתקשר איתה, זה התחיל בתנועות מסוימות ואז התחלנו לדבר איתה ב-"כן" ו-"לא", משם הבנו איך מתקשרים על דברים גדולים יותר ואיך בונים קשרים חברתיים.
העלייה לכיתה א'. אליה עלתה בספטמבר האחרון לכיתה א' בבית ספר "שורשים" בנטור, רמת הגולן. בשנה וחצי האחרונים אליה היתה באשפוז בירושלים כל השבוע, ועכשיו מחלקת את הזמן בין רמת הגולן לירושלים. אליה מגיעה יומיים בשבוע לבית ספר ושלושה ימים לאלי"ן בירושלים. המטרה הסופית היא להעביר את שאר תהליך השיקום לבית ספר ואליה מתקדמת לזה צעד אחר צעד. חלק מהתהליך הוא תהליך לימודי וחברתי בבית ספר, וכחלק מהתהליך החברתי עניין הטיולים נכנס לתמונה.
איך הגעת לפאראטרק אז זה באמת סיפור מעניין, הכרתי את עומר צור דרך חברים משותפים, הוא סיפר לי מה הוא עושה ואמרתי לו שזה ממש מעניין כי אני רוצה לטוס עם הבת שלי לחו"ל. בכל מקרה, כחלק מהתהליך השיקומי הציעו לי באלי"ן לדבר עם עומר, משם המשכנו לדבר על הטיולים בבית הספר. עומר הגיע לנטור לפגעשה עם צוות בית הספר ומשם הוצאנו את זה לפועל. איך אליה מרגישה בכיתה? היא מסתדרת טוב מאוד עם החברים שלה בכיתה, אפשר להבין מה היא אומרת. זה תהליך משולב שלה ושלהם, כמו שאני למדתי לתקשר איתה ככה הם לומדים. אפשר להבין מהקולות מה היא רוצה, היא גם לומדת מהם איך הם מתקשרים. ככה דמיינת את זה? אני מהרגע הראשון רציתי שהיא תרגיש כמו כולם. אין שום סיבה שהיא לא תעשה את מה שכולם עושים. היא מבינה הכל, היא ילדה רגילה ולכן אין סיבה שהיא לא תהיה כמו כולם. אחת המטפלות שפגשנו בתהליך השיקום, אמרה לנו שהיום "לכל דבר יש פתרון". ובאמת ככה זה, אנחנו מוצאים לכל בעיה טכנית את הפתרון המתאים. אני לא מוכנה לקבל לא. אנחנו נסתדר עם מה שאליה תביא ונמצא פתרון למה שאין. איך היה בטיול? אני הגעתי רק להתחלה. מה שמפתיע אותי או יותר נכון מה שמרגש אותי כל פעם מחדש זה הילדים. הם פשוט אוהבים אותה, רוצים להיות איתה, רוצים שהיא תהיה חלק. והיא, היא לא מרגישה שונה. זה שאנחנו מוצאים פתרון לכל דבר זה משהו, אבל זה שהיא לא מרגישה שונה זה מראה על חוזק ויחודיות שיש לאליה.
את באמת חושבת שהיא מצליחה להרגיש חלק, להיות כמו כולם? כן, וגם אני לא מצליחה להבין את זה לעיתים. אבל אני יודעת שזה נכון מהתגובות שלה. זה מרגש אותי כל פעם שאנחנו, המשפחה, הבית ספר, החברים מצליחים ליצור אצלה חוויות חיוביות בתקופה כל כך קשה בחיים שלה. אני לא מצליחה לפעמים להבין איך זה שהיא לא מובכת. אבל היא באמת מועצמת מזה, היא מרגישה שהיא נותנת לסובבים אותה הרגשה מיוחדת וייחודית. אולי זה בגלל הגיל שלה, היא במקום שהיא מקבלת דברים כמובנים מאליו, בלי פרשנויות של "מבוגרים", הכל נקי. אני רק לומדת ממנה, זה מדהים איך שהיא מקבלת את זה בצורה כה חיובית ולא מחלישה.
דיברת על כך שהילדים האחרים מקבלים אותה, אבל מה עם ההורים האחרים? יצא לי לדבר עם הורים של ילדים אחרים, יש תגובות בכל מיני כיוונים. עולם המבוגרים לא יודעים איך לאכול את זה, הכלה זה משהו חדש אצלנו. עד עכשיו עולם המיוחדים, המוגבלים היה מתוחם מאוד, היה משהו אחר. היינו רואים אותם במקומות ספציפיים והנה פתאום אליה שלנו נכנסת לכיתה. היו כאלה שבאמת לא ידעו איך לאכול את זה, לא הצליחו להבין למה הילדים שלהם נמשכים לאליה . "מה כל כך מושך בה", גם את זה שמעתי. אני לא מבינה איך היא לא מובכת, אנחנו המבוגרים לא יודעים איך לקבל את זה בצורה נקייה, חיובית ואמתית. הילדים שלנו הם אמתיים. אני חושבת שיוצאים מזה רק דברים טובים מזה שאליה היא חלק בלתי נפרד מהכיתה. הם רק מרוויחים מזה, הם לומדים ומתפתחים ואני בטוחה שהם יהיו אנשים הרבה יותר טובים בזכות זה.
