נתנאל, האיש והטרקר
בואו תכירו את נתנאל!
נתנאל, בן 28 מראש העין, הוא מנהל מדיה בחברת Paltaclothes.
אז איך הגעת לפאראטרק?
בעצם את עומר הכרתי לפני שהוא הקים את החברה, עוד כשזה היה בשלב החלום.
אני נולדתי עם ניוון שרירים. בצבא שירתתי בחיל האוויר בכל מיני תפקידי שלישות, בעיקר הייתי גרפיקאי בקריה בתל אביב. את עומר הכרתי לראשונה כשיצאתי לתגלית. שם דיברנו על כל מיני נושאים והבנו שיש לנו משהו במשותף. אם אני לא טועה זה עוד לפני שפאראטרק ממש הייתה קיימת אבל עומד דיבר איתי על העקרון.
אז מתי בעצם הייתה הפעם הראשונה?
זה היה לפני כשלוש שנים, עומר הביא אותי ל"מסע ישראלי", זו הפעם הראשונה שהוא הביא את כל "הצי" שלו (הטרקרים). זו היתה הפעם הראשונה שהוא עשה טיול בסדר גודל שכזה. מאז אני מצטרף אליו בכל פעם שהוא מבקש וכשאני יכול. האמת שיש כבר טרקר (כסא הגלגלים המיוחד) על שמי.
למה אתה עושה את זה?
מלא פעמים אנשים שואלים אותי אם אני מקבל על זה כסף. התשובה היא לא. אני מקבל מזה הרבה יותר. קודם כל, בשביל עצמי, זה לקחת יום חופש ולעשות משהו בשביל הנשמה. זה כיף. אני נהנה.
לפני כמה חודשים הייתה תקופה שלא יכולתי לצאת לטייל וממש הרגשתי שזה חסר לי. בנוסף, יש פה משימה. הטיולים האלה מאוד מאוד חשובים לי. זה להפריך את הסטיגמות ולחשוף את החוסר מודעות. בסופו של דבר אני עושה את זה בשביל לקרב את האחר אליי. פאראטרק גם עוזרים לי לפתח את עצמי, עמידה מול קבוצה ודיבור עם אנשים. זה ללא ספק עוזר לי בתחומים אחרים שאני מתעסק בהם.
לפעמים זה סטודנטים, לפעמים זה תלמידים, חברה מחו"ל ובעיקר הנוער שלנו. הנוער הזה הוא הדור של מחר, הוא ייעצב את דעת הקהל, הוא לומד לקבל, להרחיב את האופק והוא מבין ש"השד לא כזה נורא". זה כיף! אני מגיע למקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם בחיים. מי היה מאמין שאני אעלה בשביל הנחש למצדה, פעמיים!!
"עושים את המאצ'ו פיצ'ו"
לפני שלושה שבועות טיילתי עם תלמידי כיתה י"א של ביה"ס אורט רוגוזין. טיפסנו דרך שביל הנחש למצדה. איך אני אגדיר את זה? בואו נגיד שמדובר בנוער מאוד מיוחד. הם הנוער שיש עליו סטגימה שלא גדלו בבית טוב. הגיעו מהשכונות. העניין הוא שהם הכי נוער שמסתכלים עלייך בגבוה העיניים. לא אכפת להם אם יש לך מוגבלות או אין, הם לא יקשיבו לך בהתחלה. אבל עברתי איתם וואחד תהליך, זה התחיל בשיחות קטנות. בסופו של דבר כשאני מגיע לטיולים האלה אני במשימה.
תמיד יש את "הכוכב", הזה שלא מוכן לעשות כמו כולם וחייב לעשות לך חיים קשים. בשלב כלשהו הבנתי שיש לו במשפחה מישהו עם מוגבלות ויש לו חוויה מאוד לא טובה עם עולם המוגבלויות. הוא ניסה להתרחק ולא לקחת חלק אבל לקראת סוף הטיול בא ושאל אותי שאלה. בשלב הזה ידעתי שהצלחתי במשימה איתו, אם הוא שואל שאלות כנראה שהצלחתי להגיע אליו.
איך זה לטייל עם הטרקר?
ביום הראשון ציוותו לי קבוצה עם שתי בנות, המורה ישר אמר לבנות שהן יהיו מקדימה כי זה יהיה להן קל יותר. אני ישר אמרתי שחד-משמעית לא! בנות, בשונה ממני וממך, חושבות מהשכל ולא ישר מהשרירים. זה הקטע של הטרקר, צריך לתפעל אותו בצורה חכמה. היו שני תלמידים שממש התחברו אליי, הם היו איתי בצוות וגם כשעשו חילופי צוותים הם תמיד נשארו בסביבה שלי. כאשר צוות אחד הגיע ולא הצליח לתפעל את הטרקר בצורה טובה הם ישר באו ותפסו פיקוד. שאלתי אותם למה הם נשארים איתי כל הזמן והם אמרו שקודם כל הם מאוד נהנים וסיבה נוספת היא שהם יודעים שאם לא מתפעלים נכון את הטרקר אז זה כואב לי והם רוצים שיהיה לי הכי נוח שיש. הם כל הזמן אמרו שאנחנו לא עולים את שביל הנחש אלא עושים את המאצ'ו פיצ'ו. זאת הפכה להיות הבדיחה שלנו.
אתה כל הזמן מדבר על "המשימה", מה היא אותה משימה?
המשימה היא לא הנגשת המידע, אלא הנגשת האנושיות. זה מה שעומר עושה, ואני רואה אותו בתור שותף לדרך הזאת. במהלך הטיול הגיע אליי תלמיד ואמר לי שהוא נמצא בצומת דרכים אישית שלו. הוא לא יודע לאיזה כיוון הוא צריך לפנות ובא אליי עם הרבה שאלות והתלבטויות. בשלב הזה הבנתי שלא רק שהוא רואה אותי בתור אדם בגבוה העיניים שלו, אלא בתור מישהו שיכול לייעץ לו ולתת לו כלים. זה היה הניצחון שלי באותו הטיול. עמדתי במשימה. בסופו של דבר מדובר במשימה שלי שפאראטרק הם שותף אליה.
כשאתה רואה אדם עם מוגבלות ברחוב אתה לא ניגש אליו, אתה לא מדבר איתו, לפעמים אתה מרגיש רחמים או ריחוק. כאלה אנחנו בתור אנשים- ישר שופטים. ככה גם עם הילדים האלה. אם הייתי רואה אותם ברחוב כנראה הייתי אומר טוב זה עוד חבורה של ילדים מופרעים. אחרי הטיול הזה אני רוצה ליצור קשר עם המורים שלהם ולשאול מה איתם. כל פעם שאני עובר ליד חיפה והקריות אני רוצה לעצור בבית ספר ולדבר עם אותם שני תלמידים, לשאול אותם איך הולך להם ומה איתם עכשיו. זה חיבור שאני לא יכול לתאר.
דבר אחרון, לפני חודשיים פורסם סקר אודות היחס של הורים לילדים ללא מוגבלויות כלפי ילדים עם מוגבלויות. הסקר לא הציג תמונה אופטימית, אתה חושב שזה עתיד להשתנות?
כמו שאמרתי, פאראטרק ואני לא מנגישים מידע, אנחנו מנגישים אנושיות. מה שעומר עושה זה נהדר, ואני רוצה להיות שותף שלו במסע הזה. אנחנו צריכים שהם יראו את האדם לפני המוגבלות. רובנו צריכים להגיד תודה שלפחות הסקר הזה היה במודעות שלנו וצריכים להבין שאת אותם הורים לא לימדו אחרת, לא חינכו אותם קבלת האחר מה היא. הדור הצעיר הוא אחר, הוא מתחיל לחוות את השונה ממנו, לא רק אנשים עם מוגבלות. זה הדור שייעצב את המחר. בעתיד אני מאמין שלא יהיו סקרים כאלה וזה גם בזכות מיזמים כמו של עומר.
