מיזם תיקון עולם עם תיכון רבין תל מונד
מתוך דף הפייסבוק של "ביחד זה אחד"
שיעור עוצמתי מרגש- טיול שטח יחד עם אנשים החיים עם מוגבלות.
הצטרפנו אתמול ל 250 תלמידי בית ספר רבין תל מונד, שטיילו בפארק הירדן יחד עם תלמידים ואנשים החיים עם מוגבלות פיזית בעזרת הטרקרים של חברת פאראטרק. בטיול המרגש התלמידים צעדו במסלולי הליכה, נהנו במסלול נחל אבוב ונעזרו אחד בשני לצלוח הליכה בשטחי הטבע.
במהלך הטיול קיימו שיח משותף עם האורחים שהצטרפו לטיול בית הספר, בהם אליהו- חייל שאיבד את רגליו בשירות במלחמת לבנון ואילנית יורמן שבגלל מחלת הסרטן הרואים נאלצו לקטוע את רגלה.
אליהו שיתף את התלמידים בסיפור חייו והתחושות: "ברגע אחד החיים של אליהו השתנו כאשר איבד את שתי רגליו בעת שירותו במילואים במלחמת לבנון הראשונה".
התלמידים התעניינו, שאלו שאלות וגילו מעורבות ובגרות.
"מה הרגשת עם רגע הפציעה?" שאלה אחת התלמידות: אליהו סיפר ושיתף בתהליך אותו עובר מאז הפציעה: "ראיתי שרגל אחת עפה לי מהמקום, ראיתי שהרגל השנייה שלי במצב קשה ואז גם הבחנתי שאין לי מרפק ביד אחת. בהתחלה לא הרגשתי כאב בגלל האדרנלין שעטף אותי ואז ניסיתי לקום מהרצפה ולא הצלחתי".
"איך התמודדת עם הפציעה?" שאל אחד התלמידים: "בהתחלה לא הבנתי איך אני אמור לחיות וביקשתי את נפשי למות. אבל לאורך כל תהליך ההחלמה הגיעו אליי המון אנשים שבאו לעודד אותי והיו שם לצידי. האנשים האלה והמשפחה שלי הם הכוח שגרם לי לרצות לחיות מחדש".
"אם היית צריך לבחור תכונה אחת שנוספה לך בעקבות הפציעה מה היית בוחר?" אליהו: את היכולת להסתגל למצב החדש. "אתה נקלע שלא מרצונך לסיטואציה שמחייבת אותך להסתגל לתנאים חדשים. להיות נכה זה בית ספר שלם במיוחד למי שהיה פעיל בשירותו הצבאי, בספורט ובחקלאות.
"מה הכי מפריע לך?" אליהו: "נגישות. יש לי כלל ברזל- למקומות שאליהם אני לא יכול להגיע אני לא הולך אליהם. לא מזמן, הגעתי לחנות בחניית נכים ומישהו שהוא לא נכה אמר לי: "רק רגע אני כבר זז, זה מצער לשמוע כזה משפט".
עבור אילנית הסיפור היה אחר. כתוצאה ממחלת הסרטן בגיל שמונה נאלצו לכרות לה את רגל שמאל. אילנית שיתפה בחוויות ילדות ותחושות בעקבות התהליך שעברה: "רגע אחד את ילדה רגילה, ברגע אחר את סובלת מבריונות של תלמידים" סיפרה בהתרגשות.
התלמידה נועה שאלה "איך היית מגיבה כשתלמידים היו מתנכרים אלייך?". אילנית: "ככל שתלמידים היו מרביצים לי ומתעללים, כך שתקתי יותר ודיברתי פחות. התכנסתי בתוך עצמי, לא ידעתי איך להגיב לרוע הזה. אילו הייתי יכולה להמליץ לילדה שהייתי מה לעשות- הייתי מבקשת ממנה לשתף את הסובבים אותה, את ההורים שלה על מנת שהיא לא תישאר עם התחושות האלה לבד".
"מה הדבר שהכי קשה לך לעשות?" אילנית: "דייטים וראיונות עבודה. אלו המקומות היחידים שרושם ראשוני מהווה גורם מרכזי ובשני המקרים קשה לנכים להסתדר. למזלי, הצלחתי למצוא מקום עבודה ולחיות בזוגיות אבל למרבית האנשים עם מוגבלות אלה הקשיים המרכזיים".
גם התלמידים שיתפו בתחושות ותובנות בעקבות הטיול המשותף. כך למשל התלמידה טל רחמן סיפרה לחבריה: "בעבר שברתי את הרגל פעמיים והבנתי שאם מישהו לא יעזור לי אני לא אוכל לעשות את הפעולות הבסיסיות לבד. הבנתי שאנשים עם מוגבלות עם בדיוק כמוני. זה שיש להם אתגר זה לא אומר שהם שונים הם פשוט יותר מיוחדים".
את הערב סיימנו עם נעמה חיות שסיפרה על סבא שלה שבגיל שלוש חלה במחלת הפוליו וכתוצאה מכך נותר נכה. אבל את החיסרון הפך ליתרון, כאשר בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובאמצעות כיסא הגלגלים הצליח להבריח לחמים ומאפים לאנשים שחיו בגטו. בזכותו אנשים הצליחו לראות אור בתוך החושך הגדול. בזכותו הפכתי לבנאדם שונה".
"העובדה שגדלתי בסביבה כזאת גרמה לי להבין ששום דבר לא שונה, התייחסתי לסבא כאדם רגיל בלי להבין שיש מגבלה ברקע. הודות לסבא שלי אני סבלנית לאחר ורוצה להתעסק בתחום הזה ולהשפיע ולשנות את המצב הקיים".
תודה גדולה לאיריס כץ- רכזת השכבה שמובילה את תוכנית 'תיקון עולם' ולצוות החינוכי המדהים של תל מונד השותף לעשייה החינוכית.
